זה כבוד ועונג לי לכתוב לך מכתב זה מהחלל. הבוקר טסנו מעל ישראל, ראיתי בבירור את ירושלים ובזמן שהסתכלתי על בירתנו אמרתי תפילה אחת קטנה: שמע ישראל. אנחנו עובדים לטובת האנושות ומהחלל כל העולם שלנו נראה כיחידה אחת בלי גבולות, לכן אני רוצה לקרוא מלמעלה בואו נעבוד למען השלום ולמען חיים טובים יותר לכל אחד בעולם.
בישראל אפשר לדעת מאיזה דור אתה על ידי זיהוי המלחמה שאליה אתה מתכוון באומרך 'המלחמה' ללא תוספת שמה הפרטי. כשסבתי בתיה הייתה אומרת 'בזמן המלחמה' ונאנחת, היה ברור שהיא מתכוונת למה שהיא קראה 'המלחמה העולמית השנייה'. אמא מימי עד היום קוראת 'המלחמה' אך ורק למלחמת השחרור ולא לאף מלחמה אחרת. אנחנו, ילדי מלחמת העצמאות וקום המדינה, לחמנו כחיילים צעירים במלחמת ששת הימים, כקצינים במלחמת ההתשה וכמג"דים במלחמת לבנון הראשונה. אבל התואר 'המלחמה' שמור איתנו למלחמה אחת ויחידה, זו שעיצבה את דמותנו – מלחמת יום הכיפורים.
…אולם אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכול. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכול, איני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות!
