מכתב מאם לבת במסע לפולין

בתי היקרה והאהובה,

חושבת עליך ללא הפסקה.

דואגת לך, ילדה תמה.

המטוס נחת בפולין המנוכרת והזרה,

חזרת לאחור שבעים ושתיים שנה.

את עומדת זקופה, בגאון ובגאווה,

במקום כה איום, אפל ונורא.

על כתפייך העדינות,

מוטלת משימה לא פשוטה,

לחוות, לשמוע ולראות

את זוועות מלחמת העולם השנייה.

עוברים עליך רגעים לא קלים,

רגעים מאד קשים ועצובים,

אי אפשר לתאר את גודל הזוועה,

איך נגדעו, נמחקו חיים של דורות שלמים ממש בשנייה…

כל סיפור שלא יסופר,

לא ימחיש את שיראו עינייך…

התא המשפחתי החשוב מכל,

זהו בעצם כל מה שיש לנו –

נמחק מעל פני האדמה.

האדמה פצתה פיה, רעדה, זעה ונבקעה. בור ענק נפער.

בתוכו שוכן אפרם של מיליוני יהודים הזועק בתוכה.

נשמתם הומייה, בוכייה,

לעולם לא יחושו מעט שלווה.

וכל חטאם – מוצאם,

יהודים הנם.

אני כאן ואת שם.

שולחת לך מעומק לבי

חיבוק ענק וחם.

מבקשת לתת לך כוחות נפשיים, עוז, להעצים את תהומות נפשך.

לנסות לקלוט… ולא להבין:

מדוע התרחש?

לזכור ולא לשכוח לעולם

את האסון הנורא שהיה…

לספר לדורות הבאים ולא להפנים,

כדי לנסות ולהאמין,

שאסון כזה לא יקרה לעולם.

אוהבת לנצח – אמא