לאבא שאיננו

מאז שחלית

ניסיתי לדמין חיים בלעדיך

דלגתי על רגע הפטירה

והתחלתי מיד בשבעה

אבל שם זה מיד נקטע

זה היה מפחיד יותר מסרט אימה.

שנה עברה וחלפה

לא היו רגעי שמחה,

אבל היו הרבה רגעים של תקווה.

לא התיאשת,

גם לא התלוננת

רק התפללת והאמנת:

זה ענין של ימים, אמרת.

האמנתי.

הטיפולים בודאי כאבו

היית נראה עיף ותשוש

אבל החיוכים ממך לא פסקו.

הרופאים- הם גם תמהו

אבל מהר מאוד הם קלטו:

הוא צוחק כשהוא סובל,

הוא מחיך כשהוא כואב.

פעמיים היו חייך בסכנה

ובשתיהן נלחמת בגבורה

תוך ידיעה ברורה,

שמחלתך היא כרחוב ללא מוצא.

(לפחות מבחינת הרפואה)

אבל אז-

          בעָרֺב יום שנכפל בו כי
טוב

          נלקחת אתה בסערה למקום שכולו
טוב.

          כן, מלמעלה היה מי שרצה
אחרת

          ואנחנו נותרנו בלי מסעד
ומשענת.

אבא,

אי אפשר לתאר

את ההלם, את הצער ואת עצמת הכאב,

את גודל האבדן ואת אין סוף הגעגוע.

הלכת אתה ואתך

גם השמחה.

כי לא תתכן שמחה שלמה

בלעדיך.

         מעתה-

                   לא אזכה שוב
לראות

                   את החיוך המקסים
שלך,

                  את המבט האוהב
והמבין שלך.

                  לא עוד התענינות
אמיתית בלימודים

                  לא עוד לימוד בצוותא
למבחנים

                  לא עוד פינוקים
ומשחקים….

                                                    
אני אוהבת אותך כל כך

                                                    
ומבטיחה לא לשכוח.

                                                    
כותבת ועדין דומעת,